ביעור חמץ בבית, נראה שגם השנה לא אעשה ובכל זאת, סיקרן אותי למצוא קשר רעיוני בין מצוות ביעור חמץ לביני, כך שאוכל לקיים את המצווה בתוכי.

אמנם, כאדם חילוני אני שמחה להרגיש פטורה מחובות ומטלות הקשורות למצוות ודת, אך בכל זאת, הסתקרנתי ויצאתי לבדוק את סוגיית ביעור החמץ. מהר מאוד הבנתי שההנחיות המפורטות שמצאתי רק מרחיקות את הסיכוי, שאכן אבער את החמץ מן הבית.

אך מה באשר לביתי הפנימי? מה לגבי החמץ שבתוכו?

על החמ"ץ הזה החלטתי ללכת. ביאור חמ"ץ. הבנתי, שעבורי חמ"ץ אלו ראשי תיבות של ‘חייבת’, ‘מוכרחה’, ‘צריכה’. כל אותם דברים, מצבים ומקומות בהם אני מרגישה, או חושבת שאני חייבת, מוכרחה או צריכה לעשות, לומר או לנהוג בהתאם לאיזו ציפייה ממני.
לכל אחד מאיתנו יש רשימות מפורטות של ענייני ‘חובה’, ‘הכרח’, או ‘צורך’. חלקם קשורים למשימות החיים הרגילות והמוכרות כמו הליכה לעבודה, גידול הילדים וכיו"ב, כמו למשל, החזרת הילד מהגן שיוצאת בדיוק כשבא לי להניח את הראש לתנומה קצרה, או הגעה בזמן לעבודה דווקא כשהגוף קורא לעוד שעת שינה. את סוג החמ"ץ הזה כל אדם מכיר, מגיל צעיר מאוד. מעיק לעתים, אך מתקבל כחלק מהחיים.

חלקם האחר של ענייני החמ"ץ, נתפסים כחלק אינטגרלי ממשימות החיים, למרות שהם מכבידים עלינו, עד כדי מעיקים. ה’חייב, מוכרח, צריך’ נטועים עמוק, עמוק ברעיונות מופנמים שגיבשנו לעצמנו, אודות הציפיות של האחרים מאיתנו. הרעיונות הללו מחוברים רגשית לרצון שלנו לא לאכזב. מולם אנחנו באמת מרגישים "חייבים", "מוכרחים", "צריכים".

אנחנו פועלים ומופעלים במידה רבה ממה שהגדרנו לעצמנו בילדותנו הרכה (בצורה לא מודעת) כציפיות שיש מאיתנו, לאחרים המשמעותיים בחיינו. עם הזמן הרחבנו את המעגלים ורעיון הציפיות מוחל גם על מעגלים נוספים אליהם אנחנו קשורים. בכולם אנחנו רוצים להיות מוערכים, אהודים ומשמעותיים.

החשש מהמחיר שאנו עלולים לשלם אם נאכזב מאיץ בנו להמשיך להאמין שאנחנו חייבים… מוכרחים… צריכים… והחמ"ץ הזה הופך לסוג של כלא, המגדיר את חיינו בו.

רשימות חמ"ץ הן עניין אישי. כל אחד מאיתנו מגדיר לעצמו את רשימת החמ"ץ שלו. יש בינינו שרואים עצמם חייבים להיות תמיד נכונים וזמינים למלא בקשות וצרכים של אחרים, אחרים רואים עצמם צריכים תמיד להיות תמיד קשובים לאחרים ונכונים להקדיש להם זמן ומאמץ לפתור את בעיותיהם, ישנם אלו שמוכרחים לראות את כולם במחיצתם תמיד מרוצים, וכך זה ממשיך.

העניין הוא, שכאשר אנחנו מופעלים מתוך דרישות החמ"ץ הללו, אנחנו למעשה, מוותרים על חופש הבחירה. מוותרים על החרות להחליט מתי זה מתאים ונכון לנו למלא משימות חמ"ץ, ומתי לא. והרי בחג החרות עסקנן…

ביאור החמ"ץ האישי מפעם לפעם יכול לשפר את תחושת ההרמוניה. במיוחד כאשר אנחנו מרגישים אי שביעות רצון או חוסר חשק לעמוד בחלק מהרשימה. תחושות פנימיות אלו הן אינדיקציה לפער בין ההגדרות הארכאיות שלנו לחובות החלים עלינו לבין המקום העכשווי שלנו בחיים.

ביאור, פירוש ובירור של המושגים הללו, נראה לי חשוב מביעורם. כאשר יש לנו בהירות יש לנו גם אפשרות לעשות בחירה מחודשת, על בסיס רצון ונכונות ולא מתוך הרגשת חובה או הכרח.

רשימת חמ"ץ אינה בהכרח מורכבת מדברים שבינינו לבין האחרים סביבנו. ריענון ובדיקה של תקפות רעיונות החמ"ץ שלנו, כדאיים גם בכל הנוגע ליחסים שלנו עם עצמנו.

אז עם ניקיונות החג, למה שלא נעשה לעצמנו את רשימת החמ"ץ שלנו ונבאר לעצמנו מחדש מתי אנחנו חווים את עצמתן של מחשבות ורגשות חמ"ץ? מהי עוצמתן? מה משפיע אצלי על התעוררות של תחושת הכרח או מחוייבות כלשהן? מיהם האנשים בחיי, שמולם קשה לי לשחרר את מחשבות החמ"ץ שלי? מיהם אלה ששינוי כלשהו אצלי, ישפיע עליהם באופן ברור ולא בהכרח לשביעות רצונם? מה המשמעות שיש לכך עבורי?

(אלו רק שאלות להכוונה. הוסיפו עליהן כפי שמתאים ונכון לכם. העיקר תשאלו, תבארו ותבחרו).

חשיבות גדולה יש בעיני לתהליך ביאור החמ"ץ. ייתכן מאוד שבסופו ייעשה גם ביעור חמ"ץ. יש חמ"ץ שביעורו הוא ציון דרך בהתפתחות האדם ועדות לאומץ שלו לבחור מחדש לאלו מרכיבים בחייו הוא רוצה להתחייב. הדיון הפנימי הזה, עוסק בעצם במשמעותה של החרות שיש לאדם לבחור.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד ויש עבד, שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – עבד הוא".

(מאת הרב קוק מתוך עולת ראי"ה)
חג חירות שמח.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com