היא הגיעה אליי בוכה, מיואשת, בהביטי בה ניכר כי עברה תלאות, ניכר כי מתחת לחזות הצנומה והמסוגרת, מסתתרת אישה יפה. היא מתיישבת מולי, מסדרת את התיק לצידה, מעבירה אותו מצד לצד וממלמלת משהו על דרך ההגעה שלה. בידה השניה היא אוחזת שקית בד מלאה בניירת ומתנצלת מראש שכעת עליי להתחיל לעבור על ניירת בת שנים, ניירת המתארת באופן טכני בלבד, את אשר עבר עליה בשנים האחרונות. 

מיד ל – כשהתיישבה היא שואלת אותי “נראה לך שזה אפשרי?! אני יודעת שיש נשים ששנים הן עגונות! שהבעל שלהן מעדיף לשבת בכלא ולא לשחרר אותן…” 

חייכתי אליה, רציתי שהיא תשחרר קצת את כתפיה שהיו צנומות ומכווצות אמרתי לה שאני לא יכולה להבטיח לה תוצאה כזאת או אחרת, אולם אני כן יכולה להבטיח שאני אעשה כל שביכולתי, בהתאם למה שמתיר לי החוק.

ביקשתי אותה להתמקם בכיסא, לנשום.. והזמנתי לה כוס מים קרים. 

תראי, היא אומרת לי.. עם בעלי לשעבר,  אימא שלי אמרה לי לא להתקרב אליו, אבל אז לא התייחסתי אליה ברצינות, אמא שלי “עתיקה”, את מבינה? היא חושבת כמו פעם… היא אמרה לי שיהיו לי צרות ממנו, אבל אני אהבתי אותו כל כך, גם הייתי תמימה, מה הבנתי בחיים, בחייך… כל מה שעניין אותי זה להתחתן אתו, לא ראיתי בעיניים… גדלנו באותה שכונה, המשפחות שלנו מכירות, התחלנו לצאת לפני 20 שנה, כשאני הייתי בת 27 והוא היה בן 30. אנחנו מאותה עדה, לכן אמא שלי אמרה לי לא ללכת אתו.

כי הוא מהעדה שלכם? אני שואלת.. כן. אימא שלי יודעת מה זה העדה הזאת ואיך הדברים נגמרים איתם, היא אומרת שזה אצלם בדם, שכולם אותו הדבר גם אם עכשיו זה לא נראה לי, היא צדקה, היא עברה את הסיוט עם המשפחה של אבא שלי, כמה שהיא צדקה.. 

אני מקשיבה, מאפשרת לה לרוקן את המחשבות שרצות אצלה עכשיו בראשה אך תוך כדי כך מבקשת להתחיל לעבור על הניירת שהיא הקפידה לסדר בהתאם לזמן שקרו הדברים, בהתאם לערכאות וכו.

אני קוראת כי לפני 8 שנים הסתיים המסע המשפטי שלה עם אב ילדיה בעקבות התעללויות נפשיות מצידו. אני עוצרת את הדפדוף שלי במסמכים כדי לשאול אותה על מה מדובר…

הוא הפך אותי למשוגעת, הייתי בטוחה שאני צריכה אשפוז! מאז שהוא הבין שאני מאוהבת בו, עיוורת, שאני לא יכולה לעזוב אותו – הכל התהפך! 

כשהתחלנו לצאת, הוא היה מפנק אותי, אוהב אותי, בילינו מלא, יצאנו לטיולים והוא היה ככ עדין איתי, קנה לי מתנות, היה צוחק איתי, מקשיב לי… באמת היה לנו קסם אמיתי… עד שהוא ידע שאני שבויה שלו, מכורה, שאני לא יכולה לעזוב אותו.. ואז התחילו התלונות עליי… כמעט כל צעד שלי לווה בביקורת מרושעת, תלונות, כשהוא מייחס לי כוונות שלא עלו בדעתי… הוא הפך אותי לשקרנית, מניפולטיבית.. אחרי שהתחתנו, זה החמיר, התחלתי להאמין שאני באמת שקרנית, איבדתי את המציאות, שכחתי מי אני. 

ביקשתי אותה לספר לי יותר לעומק, לתת לי דוגמאות ל – איך הוא גרם לה לחשוב שהיא משוגעת. אני אתן לך דוגמא, היא מראה… לפני שהתחלנו לצאת, הייתה לו בת זוג במשך  7 שנים עד שנפרדו. אני באתי שנה לאחר פרידתם והוא סיפר לי עליהם, על מה שעבר איתה, סיפר שהיא פגעה בו, ניצלה אותו וברגע שהוא היה צריך אותה, היא עזבה אותו ומאז הם בנתק מוחלט. בוקר אחד הילד ביקש לשחק במחשב הנייד והבאתי לו, המחשב היה דלוק והפייסבוק שלו פתוח על הקיר של האקסית שלו. זה קצת הטריד אותי, אבל אמרתי לעצמי שהוא אולי מסוקרן וזה טבעי, לא הערתי ולא אמרתי לו כלום על זה. לימים הוא התחיל להגיע בשעות מאוחרות מעבודה וגם כשהגיע, לא היה איתי בכלל, הפסיק לקיים יחסי אישות איתי, לא היה ביננו כלום. יום אחד נסענו יחד לאירוע של חברים טובים ואז בדרך הטלפון מצלצל ואני רואה על הצג את שמה של האקסית. שואלת אותו אם זאת היא והוא עונה שכן, שיש להם עניין עסקי, עבודה.. אז למה לא ענית? היא שאלה… כי ידעתי שתתחילי עם הסרטים שלך! את אובססיבית! משוגעת! לפתע נפקחו עיניה לרווחה ובזעקה חלושה היא אומרת לי… הבנת?? כך הוא היה מעביר הגנה להתקפה! על שאלה לגיטימית ששאלתי, הפכתי למשוגעת, מטורפת, אחת שזקוקה לאשפוז! אני כבר הייתי תחת ההשפעה שלו, חשבתי שאם הוא כל כך כועס, ודאי אני מגזימה, הרי הכעס הזה מגיע מהמקום הפגיע שלו, מהאובססיביות שלי… שתקתי, ניסיתי להרגיע, ביקשתי סליחה.. אך כמו תמיד – קיבלתי טיפול בשתיקה של כמה ימים, בהם הרשה לעצמו לא להגיע כלל הביתה ולא אמר איפה הוא נמצא.

עכשיו תביני… היא אומרת לי. יש לנו 2 ילדים! לכי תסבירי להם איפה אבא שלהם.. התחילו ביננו מריבות קשות על רקע זה, כשהוא מתעקש שהוא בקשר איתה בענייני עבודה ושאני חולת נפש לחשוב אחרת ושאם זה יימשך, הוא יעזוב אותי כי הוא לא יחייה עם חולת נפש כמוני! יום אחד הוא הגיע הביתה וביקש לשוחח.  אני מאוהב הוא אומר לי. אני מצטער, אני לא רציתי, זה פשוט קרה. לא בכוונה, את אישה נפלאה! אני שמח שאת אם ילדיי, אבל אני מאוהב בה ואני רוצה לחיות איתה. נחנקתי.. בכיתי, צעקתי, אמרתי לו שממני לעולם הוא לא יראה גט והוא שתק.. לא הבנתי את פשר השתיקה, במצבים האלה הוא כל הזמן צורח עליי, מתעצבן, רב.. ועכשיו שתיקה! אין גרוע מהשתיקה! עשיתי כל שיכולתי כדי לריב, אבל הוא לא ענה, הוא “הכיל” אותי, ידע למה לצפות ובפעם הראשונה ראיתי את היושרה שבו, לפחות הוא היה מסוגל להבין שהוא עשה מעשה שפגע בי ושהוא צריך “לשלם” עליו. זהו, זה נגמר. התגרשנו.

כמה חודשים אחרי הגירושין, פגשתי את אילן ( שם בדוי), גרוש עם שני ילדים. שירתנו יחד באותו בסיס. התחלנו קשר, עפתי – כמו שבחיים שלי לא עפתי! הוא פשוט עשה לי גוד טיים, שכחתי מכל מה שעברתי… בילויים, משחקים, טיולים, חו”ח, טירוף! התאהבתי בו עד העצם, רק חשבתי שאהבתי את הגרוש שלי. אילן השכיח ממני כל זכר לחיי הקודמים, נראה לי שהחיים שלי היו מבוזבזים עד שפגשתי אותו. בהתחלה, אילן ידע לחזר, וידע לזרום עם כל מה שרציתי, ממש התאים עצמו אליי.. וכך עברו שנתיים עד שהחלטנו להתחתן בעקבות טעות בבדיקת הריון.  אמא שלי אמרה לי.. יא בינתי, הוא “מהעדה” ואני זוכרת שאמא שלי “עתיקה” ואומרת לה בביטחון גמור “אמא, לא כולם אותו הדבר” והיא בשלה .. “כולם אותו דבר יא בינתי, זה בדם…” התחתנו, מכרתי את חצי הדירה שהיתה לי לגרוש, אילן ואני רכשנו בית משותף, הסכום שהיה לי הספיק לרבע בית והוא שילם את השאר. 

קצת אחרי החתונה, נעלם אילן שהיה והתגלה אילן אחר, איש ממורמר, עצבני, צרחן, חשוך, לאן נעלמה השימחה הזאת שהיתה בו, לאן נעלם אילן ההרפתקן, המצחיק, הזורם, הבליין.. פחות מחצי שנה אחרי החתונה הוא בא ואומר לי “עשינו טעות שהתחתנו, בואי נתגרש” כעסתי! מכרתי את הבית שלי, עשיתי שינויים מרחיקי לכת, לאן אלך עם שני ילדים עכשיו? הבנתי שאני לא יכולה להחזיק אותו בכוח, הצעתי שנחלוק את הבית חצי חצי, כך אוכל לקנות בית. הוא לא מסכים בשום אופן, החלה מלחמת עולם, אם חשבתי שהראשון היה רע, לא ידעתי על קיומו של השני… קיבלתי כתב תביעה מעורך הדין שלו ובו התבקשתי לעזוב את הבית, סיכמנו שהוא יעזוב בינתיים, כי אני עם הילדים. מהר מאד הוא התחיל ללחוץ לעניין הגט ואני לא הסכמתי, חשבתי שהמרחק ייטיב איתנו ואולי יהיה אפשר לחזור לימים עברו, ככ חיפשתי את הימים שהיו, לא האמנתי שהכל הסתיים. הגעתי לבית הדין פעם אחר פעם וביקשתי שלום בית, אך הוא לא הסכים בשום אופן. מנעתי ממנו במשך שנה לקבל גט, בינתיים הבית נמכר בפירוק שיתוף, הוא כעס והודיע לי שינקום בי.  הכסף של הבית אצל נאמן, עד שנגיע להסכם ועכשיו הנקמה שלו היא לא לתת לי גט!

3 שנים שאני מתחננת לגט, הוא חי את חייו עם אישה אחרת, אין ביננו כלום! את רוצה גט ? הוא שואל.. נחלוק את הרכוש בהתאם להשקעתו של כל אחד מאיתנו. אחרת – אין גט. 

אני לוקחת כמה נשימות, כשנפגשנו היתה שעת צהרים וכעת אני מביטה על הירח שהפליא להגיע מבלי שנשים לב. אני מבקשת ממנה לסיים את הפגישה מפאת הזמן וכן כי אני מבקשת לעבור על יתרת המסמכים שהביאה איתה. ליוויתי אותה עד לדלת בזמן שהיא ממלמלת בקול.. “איך לא הקשבתי לאמא שלי, היא אמרה לי שהוא מהעדה…” זה תמיד נגמר אצלם ככה..” אבל גם אתם מאותה עדה נפלט לי, נכון היא עונה לי ולכן אנחנו יודעים הכי טוב, זה בדם…

כחודש לאחר הפגישה, במאמצים לא מבוטלים, הצליחו הצדדים להגיע לפשרה שבעקבותיה נחתם הסכם וניתן הגט המיוחל. 

אם תשאלו לדעתי – מדוע רק עכשיו? אענה כי לכל דבר יש עת.

אם תשאלו אותי מה השתנה? אענה כי משהו השתנה בתפישה שלה , בהבנה.. לפעמים צריך לדבר, להוציא מהראש לפה, לתת למילים להישמע, לשמוע את עצמינו, המילים מקבלות תובנות, האמת עירומה, אין צורך להלבישה בבדים צבעוניים, יפה היא האמת כפי שהיא ומשחררת מכבלים, מפחדים ומעיכובים. 

פתאום קלטתי! היא אומרת לי.. אני זאת שנקמתי בו, אני עכבתי את הגט לעצמי! אני שייכת “לעדה” זה אצלנו בדם! 

העקרב תמיד יעקוץ, גם אם הוא יודע שזה יוביל לסופו. זה בטבע שלו.

שלכם,

אביטל כהן, 

אביטל כהן, עורכת דין ומגשרת. נייד: 0552-4323405 משרד: 079-5555596 כתובת: רח' התעש 18, כפר סבא