הכתבה מספרת על חברות רבת בין ישראל לנצ’נר-איש חינוך ותיק- מורה ומנהל בית ספר “עציון”  לצייר יעקב פאפו, ניצול שואה , בוגר “בצלאל” בהצטיינות , ואמן בעל שם עולמי.ישראל ויעקב פאפו ניהלו שיחות מדי יום ביומו. השיחות התמקדו בעולם האמנות , כשפאפו הוא המורה וישראל הוא התלמיד.

פאפו הציג תערוכות ברחבי הארץ. ישראל הנחה את פתיחת התערוכות. פאפו השתלב בסרטי הטלויזיה הקהילתית והעשיר-האשיר את הכתבות.  לפני כעשר שנים החל פאפו, במענה לבקשתו של לנצ’נר , לצייר  בעמודי השער של ספרי האמנות של ישראל ציורים “בעקבות האמן שעליו מדובר בספר”.

פאפו וישראל האמינו בחשיבותה של האמנות בחייהם של בני האדם בכלל , ושל בני הנוער בפרט. פאפו הלך לעולמו לפני חודשיים.בן 90.  בקטלוג התערוכה שהוקדשה לפאפו ז”ל,  כתב ישראל “נשאלתי פעם ,מה אני הכי אוהב אצל פאפו?! חשבתי רגע ואמרתי-כאשר יעקב פאפו אומר לך בקר טוב!אתה יכול להאמין לו”.