“כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיו.”
הפרשה ממשיכה ברצף דבריו של משה, בהמשך החוקים והכללים הניתנים לעם ישראל לקראת כניסתו. פרשה זו, עם פירוט מצוות רבות, שמרביתן דנות במוסר ובין האדם לחברו. פרשה זו תמיד תקרא בחודש אלול.
פתיחת הפרשה דנה כיצד יש לנהוג במקרה של אישה שנשבתה במלחמה, מה צריך לאפשר לה ומה מותר לעשות לגביה. כגון: יש לאפשר לה להתאבל חודש על משפחתה שממנה נלקחה, או שנהרגה במלחמה, לפני שהופכים אותה לשפחה או מחתנים אותה.
ועוד מצוות: אסור להפלות בין בנים של נשים. אם יש אישה אהובה ואישה שנואה, אסור להעדיף את בנה של האישה האהובה על בנה של זו השנואה. מצוות השבת אבידה, אדם שבביתו יש גג שאפשר לשהות בו, האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו (מצוות צער בעלי חיים). בעל השדה לא יחסוך בזמן וירתום את החמור ואת השור לאותה המחרשה, חובת קיום נדרים, מצווה על נתינת יחס הוגן לחלשים בחברה, אדם רעב, ההולך בדרך ונכנס לכרם שאיננו שלו, יכול לאכול מהענבים עד לשובע, אך אסור לו לשים בתיק ולקחת מן הכרם. ומצוות מחיית זכר עמלק.
אחד הדברים המעניינים בפרשה הינו מצוות שילוח הקן, זוהי מצווה ייחודית ולעיתים קשה לתפיסה הגיונית. אדם שרואה קן של ציפורים, רשאי לקחת את הגוזלים, או את הביצים, אך לא את הציפור האם. אותה הוא חייב לשחרר. אסור לו לצוד אותה. וואו! להפריד את הגוזלים מהאם? כיצד ייתכן? חשוב לציין כי לא מדובר שנלך ברחוב ונחפש קן ציפורים אלא רק עם יקרה בדרכנו… אך עדיין קשה לתפוס. לכאורה מצווה זו נראית פשוטה ומובנת מבחינת טעמה וביצועה המעשי, אך האם נראה בה מצווה שכלית? שכן לא כל-כך מובן מה ההיגיון שבה. האם היינו חושבים לקיימה גם אלמלא נצטווינו? רבות ומגוונות הדעות על הגיונה וטעמיה. גישתו של הרמב”ם בנושא מסבירה: אין כל ספק שיש טעם לכל מצווה, ואם התורה לא נתנה טעם לחלק מהמצוות – אין להסיק מכאן שאין להם טעם הגיוני. יש טעם הגיוני, והשם, נותן התורה, הוא לבדו יודע את טעמן של המצוות, אלא שליכולתו השכלית של האדם יש גבול…וזה ההבדל בין אדם שכלי לאלוהיו.
ננסה למצוא קצת הגיון ואת הקושי במצווה בסיפור הבא: כותב הפסוק “שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ…”
בירושלים חי יהודי חסיד ירא שמים, שבנו יצא לתרבות רעה, והיו אנשים שהתחילו לרדוף את היהודי הזה על שמתייחס באהבה לבנו זה. על זה הגיב הרב הגאון רבי יוסף חיים זונענפעלד זצ”ל: “לכאורה קשה להבין את מצוות שילוח הקן, וכי יכול אדם לתפוס ציפור שהיא זריזה ממנו לעוף ולהימלט?! בשעה שהאם יושבת בקן שלה והיא מגינה על האפרוחים שלה, גם אם היא מבחינה בבואו של הצייד היא לא עוזבת את האפרוחים. וכך למעשה היא נופלת בקלות לידיו של הצייד…נמצא שאדם עומד לנצל את מסירות הנפש האימהית של הציפור לאפרוחים שלה לפיכך אמרה התורה בפרשה “שלח תשלח את האם” כלומר אין לך רשות לנצל את הרחמנות שלה כדי ללכוד אותה… וכן אתם אל לכם לנצל את רחמנותו של האב על בנו האובד ולהיטפל אליו בשל כך…
יהיה רצון שבעת הזאת נשכיל תמיד לחפש את מידת הרחמים אלצנו ובכך נוכל לבקש אותה מהקב”ה.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
