תחילת הפרשה נפתחת בפנייתו של הקב"ה למשה בהר סיני , שם הוא מצווה עליו לקחת את בני ישראל לארץ אשר הקב"ה נותן לעמו , ושהיא תהיה לכם (לעם ישראל) , ובשבת נשבות מכל מלאכה , שהרי היא בשביל הקב"ה.

במשך שש שנים יש לזרוע את השדה  , ובמשך שש שנים יש ללקט את התבואה , ולאסוף את מה שהשדה הניב לנו אחרי שש שנים של זריעה , שש שנים של ליקוט ואיסוף.

ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ , כלומר אין לזרוע את השדה בשנה זו (השביעית).

בהמשך כתוב על השבת שנועדה לאכול , ביחד עם המשפחה , האישה , והתושבים אשר גרים עימך.

מצווה לתת לבהמות ולחיות , תבואה ואוכל לאכילה ולהשביע אותן.

כמו כן מצווה לתקוע בשופר בתרועה  , ביום הכיפורים , להעביר תקיעת שופר בכל ארצכם.

ביובל , שנת החמישים (50) , אין לזרוע ואין לקצור.

כי שנת חמישים זו , היא שנת הקודש , בה יש לאכול את תבואת השדה.

אין להונות איש את עמיתו (חברו) מפני יראה מאלוקים.

ואם נמלא אחר חוקותיו ומשפטיו של הקב"ה , ארץ ישראל תהיה מובטחת עבורנו.

שבת שלום.